<h1>ראבי"ה סימן אלף פ"א</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ואם בדק הסכין קודם שחיטה ולא בדק לאחר שחיטה פסק רבינו אב"ן זקני (סי' ר"י) ורבינו שמואל דלא תלינן לאיסור אלא להיתר ולא תלינן לאיסור (לא להיתיר') אלא היכא דנמצאת פגומה, [אבל לא נמצאת דלא בדקינן] לא, מדאמרינן גבי סימנין (ט' ע"א) לא בדק טריפה ולא קתני גבי הסכין הכי לא בדק טריפה, ש"מ דאם לא בדק הסכין לאחר שחיטה כשירה. ובשערים כתוב טבח ששכח ולא בדק הסכין ולאחר שחיטה נמצאת פגומה בהא פסקינן הילכתא כרב הונא כשלא שיבר וכרב חסדא בששיבר וליתה, דלכולי עלמא פסולה כיון דליכא חזקה בסכין והוה ליה ספק בשחיטה ואיכא ריעותא קמן ופסולה. ולרבינו אבא מרי נ"ל דמותר אם לא בדק הסכין לאחר שחיטה ונאבד, מדאמרינן בריש פירקין (ג' ע"א) אמר רבא ישראל משומד וכו' עד דאי דבדק סכין ונותן לו [הא אמרת] שוחט לכתחילה, אע"ג דלאחר שחיטה לא בדקינן ואיהו נמי מיטרח לא טרח. ומשמע התם דלא חיישינן לפגימה אלא היכא דלא בדק קודם שחיטה אבל אם בדק קודם שחיטה וליתיה לסכין לא חיישינן לפגם. אבל כשנמצא הפגם בסכין חשיב רב הונא לריעותא דסכין כריעותא דבהמה גופא והעמד בהמה על חזקתה ואסור. אבל כשנאבד הסכין העמידנו על חזקתו שהיה בדוק וכשר וכ"ש לרב חסדא דכשר. וראי' מדפסקינן והילכתא כרב חסדא כששיבר וכשר והתם לא בדק לאחר שחיטה כלל. וכן פסק רשב"ם והביא ראיה זו האחרונה. ורבינו שב"ט מדקדק לאיסור מדקאמר רב הונא (ט' ע"א) עד שיודע לך במה נשחטה ולא קאמר עד שיודע לך הכשר שחיטה, ש"מ דאסכין נמי קאמר שנדע בו הבירור. והכי מוכח לשון פר"ח שכתב עד שיודע לך בבירור שנשחטה שחיטה כראוי בסכין שאין בו פגם. וכן כתב נמי רבינו האלפסי (רמז תרפ"ג).
ויש מרבותי' שהיו מדקדקים מדאמרינן (ג' ע"ב) ואי דאיתיה לסכין ניבדקיה, משמע שאין צריך לבדוק את הסכין לאחר שחיטה כיון דכבר בדקו קודם שחיטה, מדלא מסיק ליבדקיה אלא היכא דלא בדק מתחילה. ואומר אני דלא ראיה היא, דה"פ ואם לא בדק אפ"ה אית ליה תקנתא בבדיקה דלאחר שחיטה, ומי[הו] אפילו בדק קודם שחיטה צריך לבדוק לאחר שחיטה. וא"ת מאי שנא משהייה ודרסה דסמכינן עליה בבדיקת סכין נמי נסמוך עליה, לאו מילתא היא דמיטרח לא טרח לתקן הסכין קודם שחיטה ולאחר שחיטה אם ימצאנו פגום שתיק, דמהשתא ליכא למימר טעמא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, דמאי [ד]הוה הוה, ובשהייה ובדריסה דתלויין בו שייך למימר לא שביק היתירא, דמה מועיל לו, אבל פגימת הסכין לא. ואפילו אי מפרש[ינן] גבי ישראל משומד דאם בדק ונתן לו דאין צריך לבדוק אחריו, התם משום דסמכינן אתרין מילי וכיון דבדק ונתן לו ולית ליה טורח סמכינן עליה אי אמר בדקתי לאחר שחיטה, דלאחר שחיטה לית ליה (מה) [ביה] טירחא, אבל בלא בדיקה כלל לאחר שחיטה לא. ומההיא דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא (י' ע"ב) אין ראייה, ואע"ג דמסיק מאי לאו כרב הונא ולמיפסל קמייתא שכבר שחט ומסיק לא כרב חסדא וכו', ומשמע דמכלל אנן דקיימא לן כרב הונא כשלא שיבר צריכין בדיקותא לאחר שחיטה משום אותה שנשחטה כבר דדילמא בעור נפגמה, וחזקה דסכין לא מהניא לבהמה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, וכן משמע נמי הלשון אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם, כלומר אי אמרת בשלמא כרב הונא סגי לן בבדיקה דידיה משום קמייתא, ומתוך הלשון היה משמע דצריך בדיקה לאחר שחיטה כיון דקיימא לן כרב הונא, אומר אני וגם זו אינה ראייה, דרב הונא גופיה איכא למימר דמודה דאין צריך בדיקה כיון דנבדקה קודם שחיטה, ופלוגתא דרב הונא ורב חסדא היינו היכא דאתרע מילתא דנמצאת פגומה, והכי פי', רב כהנא שמעו עליו שהיה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא, ושאל בעל התלמוד מאי לאו ששמעו מפי רב כהנא דסבר כרב הונא ולמיפסל קמייתא, והיה מחמיר טפי מרב הונא בבדיקה דלאחר שחיטה מסברא דנפשיה, אי נמי סבירא ליה דרב הונא נמי הכי סבירא ליה, ומשני לא, פיר[ו]ש אפילו אי ס"ל כרב הונא דילמא משום קמייתא אפילו לרב הונא לא צריך בדיקה לאחר שחיטה, אלא טעם הבדיקה דרב כהנא משום בתרייתא הוצרך, ואפילו לרב חסדא צריך לבדוק משום בתרייתא. הילכך אע"ג דקיימא לן כרב הונא כש[לא] שבר, אימור כשינויין עיקר. והארכתי לפרש מפני ששמעתי מדקדקים מכאן ואין נראה לי. אבל שמעתי דבירושלמי גרסינן ר' יודן הוה זבין לסכינא. ורבינו זקיני (ס"ס ר"י) כתב הוה עובדא טריף רב יוסף עד תליסר חיותא כרב הונא ואפילו קמייתא (י' ע"ב), ודיחוייא דדחי תלמודא לא כרב חסדא ולבר מקמייתא, ליתה, והני מילי דלא בדק מיד לאחר שחיטה ולא נמצא פגומה, אפילו נמצאת פגומה לאח"כ כשירה הואיל ויצא הדבר להיתר יצא, והאי דנמצאת פגומה אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה.
<h2>דף ח.</h2>
ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה שחידודה קודם לליבונה.
<h2>דף ח:</h2>
השוחט, בדיעבד, בסכין של גוים בית השחיטה בעי קליפה כרב דאמר בית השחיטה רותח הוא ובעי קליפה. ומיהו לאו ממש רותח שזה נראה לעינים שאינו. ולהכי סגי ליה בקליפה. ואי צונן הוא אגב דוחקא דסכינא בלע שמנונית שעל הסכין פורתא ובעי קליפה. ואית מן רברבתא דפסקי דהילכתא כרבה בר בר חנה וסגי לה בהדחה. השוחט בסכין כשר ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין צריך להדיח וחד אמר בצונן דיו. והילכתא בצונן משום שהסכין קשה ואינו בולע אפילו אם נאמר בית השחיטה רותח הוא. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה תו לא צריך. ונהגו העם לקנחו מיד בעור הבהמה אע"פ שאינו רך כבליתא דפרסא. ואם שחט בו עד שלא הודח (ומתקן) [וניתקן] סגי ליה בהדחה, דלא דמי לשוחט בסכין של גוים שכולו מלא איסור הילכך בעי קליפה כרב, ולא דמי נמי לההיא דפרק כל הבשר (קי"א ע"ב) דהתם אתא לאורויי דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח אם לא יתקנו, אבל אם שחט בה לא ידעינן מה דין הבשר. ותו דההוא רותח גמור. ובהלכות גדולות (דקכ"ה ע"ג) כתוב היכא דאישתלי ושחט בסכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא וכו'.
אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהו לו שלשה סכינין אחד המיוחד לשחיטה, כדאמרינן בבבא מציעא (קט"ז ע"א) ש[א]ני סכינא דאשכבתא כיון דמיפגמא קפדי בה אינשי ולא מושלי, ועצה טובה קמ"ל, ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים, (ומתקי') [וניתקין] חדא ונחתוך בה בשר והדר נחתוך בה חלבים גזירה שמא יחתוך בה חלבים והדר יחתוך בה בשר ואגב דוחקא דסכינא בלע ובעי קליפה. וצריך למיעבד בה[ו] היכירא כדי שיכיר ביניהם. ובמקום שהחלב קלוש ואין צריך לדחוק הסכין למינקר, די לו בסכין אחד שהרי לבסוף מדיחו. וכן גיד הנשה ושומנו אין לחוש ולהחמיר ודי לו בסכין אחד, שהרי (צ"א ע"א) שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. וצריך שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. והני מילי היכא דחללי בישרא בי טבחא. ואחרי שבדק הסכין, אי איכא צואה אצל מקום שחיטת הבהמה יכול להתרחק משם ולברך על השחיטה וישוב אצל הבהמה וישחוט. ואין כאן היסח הדעת כיון שהחזיק בסכין. ואם יסיח (דעתו) בעניין השחיטה אין לחוש או אם יאמר להביא יותר כדי לשחוט, ודמי לטול ברוך טול ברוך (ברכות מ' ע"א). אך יזהר שלא יסיח בנתים משאר דברים. ואפילו אם סח בדברים אחרים אינו צריך לחזור ולברך אלא כשסח בין ברכת השחיטה לשחיטה עצמה, אי נמי בין ברכת הכיסוי לכסוי הדם, אבל סח בין ברכת השחיטה לברכת הכיסוי לית לן בה.
<h2>דף ט.</h2>
אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה שיהו יפה שחוטין כולן או רובן ושלא תהא מוגרמת ועקורה. ואם לא בדק אסורה באכילה.
ואם בדק הסכין קודם שחיטה ולא בדק לאחר שחיטה פסק רבינו אב"ן זקני (סי' ר"י) ורבינו שמואל דלא תלינן לאיסור אלא להיתר ולא תלינן לאיסור (לא להיתיר') אלא היכא דנמצאת פגומה, [אבל לא נמצאת דלא בדקינן] לא, מדאמרינן גבי סימנין (ט' ע"א) לא בדק טריפה ולא קתני גבי הסכין הכי לא בדק טריפה, ש"מ דאם לא בדק הסכין לאחר שחיטה כשירה. ובשערים כתוב טבח ששכח ולא בדק הסכין ולאחר שחיטה נמצאת פגומה בהא פסקינן הילכתא כרב הונא כשלא שיבר וכרב חסדא בששיבר וליתה, דלכולי עלמא פסולה כיון דליכא חזקה בסכין והוה ליה ספק בשחיטה ואיכא ריעותא קמן ופסולה. ולרבינו אבא מרי נ"ל דמותר אם לא בדק הסכין לאחר שחיטה ונאבד, מדאמרינן בריש פירקין (ג' ע"א) אמר רבא ישראל משומד וכו' עד דאי דבדק סכין ונותן לו [הא אמרת] שוחט לכתחילה, אע"ג דלאחר שחיטה לא בדקינן ואיהו נמי מיטרח לא טרח. ומשמע התם דלא חיישינן לפגימה אלא היכא דלא בדק קודם שחיטה אבל אם בדק קודם שחיטה וליתיה לסכין לא חיישינן לפגם. אבל כשנמצא הפגם בסכין חשיב רב הונא לריעותא דסכין כריעותא דבהמה גופא והעמד בהמה על חזקתה ואסור. אבל כשנאבד הסכין העמידנו על חזקתו שהיה בדוק וכשר וכ"ש לרב חסדא דכשר. וראי' מדפסקינן והילכתא כרב חסדא כששיבר וכשר והתם לא בדק לאחר שחיטה כלל. וכן פסק רשב"ם והביא ראיה זו האחרונה. ורבינו שב"ט מדקדק לאיסור מדקאמר רב הונא (ט' ע"א) עד שיודע לך במה נשחטה ולא קאמר עד שיודע לך הכשר שחיטה, ש"מ דאסכין נמי קאמר שנדע בו הבירור. והכי מוכח לשון פר"ח שכתב עד שיודע לך בבירור שנשחטה שחיטה כראוי בסכין שאין בו פגם. וכן כתב נמי רבינו האלפסי (רמז תרפ"ג).
ויש מרבותי' שהיו מדקדקים מדאמרינן (ג' ע"ב) ואי דאיתיה לסכין ניבדקיה, משמע שאין צריך לבדוק את הסכין לאחר שחיטה כיון דכבר בדקו קודם שחיטה, מדלא מסיק ליבדקיה אלא היכא דלא בדק מתחילה. ואומר אני דלא ראיה היא, דה"פ ואם לא בדק אפ"ה אית ליה תקנתא בבדיקה דלאחר שחיטה, ומי[הו] אפילו בדק קודם שחיטה צריך לבדוק לאחר שחיטה. וא"ת מאי שנא משהייה ודרסה דסמכינן עליה בבדיקת סכין נמי נסמוך עליה, לאו מילתא היא דמיטרח לא טרח לתקן הסכין קודם שחיטה ולאחר שחיטה אם ימצאנו פגום שתיק, דמהשתא ליכא למימר טעמא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, דמאי [ד]הוה הוה, ובשהייה ובדריסה דתלויין בו שייך למימר לא שביק היתירא, דמה מועיל לו, אבל פגימת הסכין לא. ואפילו אי מפרש[ינן] גבי ישראל משומד דאם בדק ונתן לו דאין צריך לבדוק אחריו, התם משום דסמכינן אתרין מילי וכיון דבדק ונתן לו ולית ליה טורח סמכינן עליה אי אמר בדקתי לאחר שחיטה, דלאחר שחיטה לית ליה (מה) [ביה] טירחא, אבל בלא בדיקה כלל לאחר שחיטה לא. ומההיא דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא (י' ע"ב) אין ראייה, ואע"ג דמסיק מאי לאו כרב הונא ולמיפסל קמייתא שכבר שחט ומסיק לא כרב חסדא וכו', ומשמע דמכלל אנן דקיימא לן כרב הונא כשלא שיבר צריכין בדיקותא לאחר שחיטה משום אותה שנשחטה כבר דדילמא בעור נפגמה, וחזקה דסכין לא מהניא לבהמה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, וכן משמע נמי הלשון אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם, כלומר אי אמרת בשלמא כרב הונא סגי לן בבדיקה דידיה משום קמייתא, ומתוך הלשון היה משמע דצריך בדיקה לאחר שחיטה כיון דקיימא לן כרב הונא, אומר אני וגם זו אינה ראייה, דרב הונא גופיה איכא למימר דמודה דאין צריך בדיקה כיון דנבדקה קודם שחיטה, ופלוגתא דרב הונא ורב חסדא היינו היכא דאתרע מילתא דנמצאת פגומה, והכי פי', רב כהנא שמעו עליו שהיה מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא, ושאל בעל התלמוד מאי לאו ששמעו מפי רב כהנא דסבר כרב הונא ולמיפסל קמייתא, והיה מחמיר טפי מרב הונא בבדיקה דלאחר שחיטה מסברא דנפשיה, אי נמי סבירא ליה דרב הונא נמי הכי סבירא ליה, ומשני לא, פיר[ו]ש אפילו אי ס"ל כרב הונא דילמא משום קמייתא אפילו לרב הונא לא צריך בדיקה לאחר שחיטה, אלא טעם הבדיקה דרב כהנא משום בתרייתא הוצרך, ואפילו לרב חסדא צריך לבדוק משום בתרייתא. הילכך אע"ג דקיימא לן כרב הונא כש[לא] שבר, אימור כשינויין עיקר. והארכתי לפרש מפני ששמעתי מדקדקים מכאן ואין נראה לי. אבל שמעתי דבירושלמי גרסינן ר' יודן הוה זבין לסכינא. ורבינו זקיני (ס"ס ר"י) כתב הוה עובדא טריף רב יוסף עד תליסר חיותא כרב הונא ואפילו קמייתא (י' ע"ב), ודיחוייא דדחי תלמודא לא כרב חסדא ולבר מקמייתא, ליתה, והני מילי דלא בדק מיד לאחר שחיטה ולא נמצא פגומה, אפילו נמצאת פגומה לאח"כ כשירה הואיל ויצא הדבר להיתר יצא, והאי דנמצאת פגומה אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה.
<h2>דף י.</h2>
איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה לאחר זמן אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום כולו לאחר שחיטה פסולה דאמרינן בעור נפגמה ולא (תליא) [תלינן] בעצמות, רב הונא לטעמיה דאמר לא נפיק מידי איסור אבר מן החי אלא בדבר ברור. ורב חסדא אמר כשירה דאמרינן בעצם דמפרקת איפגמ' ואפילו לא שיבר. והילכתא כרב חסדא כששיבר. והכל לפי אומד דעת אם דבר קשה שיבר או הכה בכח אם לאו. והילכתא כרב הונא כשלא שיבר דתלינן בעור ולא בעצם דמפרקת (אפילו) [אבל] בששיבר לית הילכתא כוותיה אלא ודאי תלינן בעצמות כרב חסדא.
<h2>דף י:</h2>
אין צריך להראות סכינו לחכם אלא בהתחלת שחיטה של בהמה הראשונה או של חיה או של עוף. אבל בין כל חיותא וחיותא ובין כל עוף ועוף לא צריך להראות סכינו לחכם, אבל איהו גופיה (לא) בדיק'. ודווקא טבח ששוחט לאחרים צריך להראות סכינו לחכם אבל צורבא מרבנן השוחט לעצמו אינו צריך להראות סכינו לחכם כדאמרינן בריש פרק הדר עם הנכרי (ערובין ס"ג ע"א). ואם טבח מומחה שאין גדול ממנו בעיר, בדיק ושוחט אף לאחרים.
<h2>דף טו:</h2>
בשלמא מגל יד דילמא אתי למיעבד באידך גיסא אלא צור וקנה לכתחילה לא ורמינהי בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה לא קשיא כאן בתלוש כאן במחובר. פירוש מגל יד, צידו אחת סכין וצידו אחת מגל. ופסק רבינו שלמה דסכין פגומה שיש בה מן הפגם מלמעלה או מן הפגם ולמטה דאסור לשחוט בה לכתחילה דבהא איכא למיגזר טפי מבאידך גיסא. ויש שקושרין אותה בבגד בשעת הדחק כגון בי"ט שאי אפשר לתקנו. ורבינו אבא מרי מביא מדתניא בתוספתא (פ"א סה"ג) סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה אם יש בין פגימה לחבירתה כמלא שנים בצוואר שחיטתו כשירה.
ותלוש ולבסוף חיברו כשר בדיעבד. פירוש כגון שנעץ סכין בכותל. ודווקא סכין דלא מבטל ליה אבל צור היוצא מן הכותל איבעיא לן ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. וכ"ש מחובר מעיקרו כגון כותל מערה ואילן העולה מאיליו דאפילו בדיעבד פסול. [ט"ז ע"א] והשוחט במוכני סדנא דפחרא, שהוא גלגל של יוצר דמכח אדם קאתי שחיטתו כשירה. ואי סדנא דמיא הוא שחיטתו פסולה דבעינן מה שאתה זובח אתה אוכל. [ט"ז ע"ב] וסומניתא דאגמא שוחטין בה לכתחילה, אבל בקרומית של קנה לא ואף אין מחתכין בה בשר מפני הקיסמין שמשתברין ונשארין בבשר והוא סכנה. אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו דתלוש ולבסוף חיברו דכשר אלא שהסכין למעלה וצוואר הבהמה למטה אבל סכין למטה וצוואר הבהמה למעלה שחיטתו פסולה חיישינן שמא ידרוס. ובעופא דקליל אפילו צווארו למעלה ליכא למיחש למידי.
<h2>דף יז:</h2>
אמר רבא ג' מידות בסכין אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטה פסולה. ואית דגרסי חוגרת, כמו חיגר שדולג. מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה, ודווקא דקיימא ארישא דסכינא וכגון שהוליך ולא הביא פירוש אוגרת, משתי רוחות. מסוכסכת, מרוח אחת. עולה ויורד בסכין מותר לשחוט בה לכתחילה. ודמיא לסאסאה כשירה. שן אחת והיא תלושה מותר לשחוט בה לכתחילה ואם הם שנים לא ואפילו תלושים מפני שהן חונקין. וכן ציפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחילה ואם היא מחוברת לא.
אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר (ש"א י"ד ל"ד) ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דאי נקבה ליה טריפה בעיא בדיקה לחכם קאמרינן והא"ר יוחנן (לא אמרינן) לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ורבינא ורב אחא בריה דרבא הוה יתבי קמי דרב אשי אייתי סכינא לקמיה דרב אשי למיבדקיה א"ל [ל]רב אחא בריה דרבא בדקיה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא א"ל יישר וכן אמר רב כהנא. רב יימר אמר אבישרא ואטופרא צריכא ואתלת רוחתא לא צריכא מי לא אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה שחידודה קודם לליבונה וקשיא לן והאיכא צדדין ואמרינן בית השחיטה מרווח רווח הכא נמי בית השחיטה מרווח רווח.
ובפר"ח גרסינן אבישרא ואטופרא ואתרי גיסני. וכן עיקר שכן נמי בהלכות גדולות של אספמיא, כי הרוח השלישי שהוא החידוד היינו בדיקת בישרא וטופרא שהזכיר כבר. ורוב הגאונים פסקו דהכי הילכתא דצריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא. וכן פסק רש"י. אך רבינו יעקב פסק כרב יימר ומדמייתי לה לסוף ומוכח מילתא מדשמואל ולא דחי לה תלמודא, ש"מ דהכי הילכתא דאתלת רוחתא לא צריכא.
והא דלא מברכין על בדיקת הסכין דהא מצווין אנחנו על ככה, דאע"ג דלחכם אינו צריך להראות אלא משום כבודו מכל מקום על השוחט מוטל לבודקו, נ"ל דכיון דטעם בדיקת הסכין משום פגימה, ופגם משום נקב הוא כדפריך תלמודא כיון דמינקבא לה טריפה בעיא בדיקה, הרי בדיקת סכין בכלל הלכות שחיטה, דאי אינקב הוושט אסור לו לברך על השחיטה שהיא ברכה לבטלה, וא"כ כשהוא מברך לבסוף על השחיטה הכל בכלל כדאמרינן גבי הילכות סוכה (סוכה מ"ו ע"א) חזינא ליה למר בר רב אשי דמסדר להו לכולא אכסא דברכתא. וכן גבי הבדלה (פסחים נ"ד ע"א). ואמרינן נמי בפ"ג דערובין (מ' ע"ב) זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ותו דאי מברך על בדיקת הסכין נהי דדילמא מקלקל שחיטה לא חיישינן כדאמרינן בפ"ק דפסחים (ז' ע"ב), ומברכין על השחיטה וכן על תקיעת שופר, מיהו חיישינן דילמא לאחר בדיקת הסכין מימליך ולא שחיט, דחשו רבנן בכי האי גוונא כדאמרינן בפ"ק דביצה (ז' ע"ב) והויא לה ברכה לבטלה, אבל לבתר דתפס לה לבהמה ולעוף למישחטיה ומברך על השחיטה תו לא חיישינן לאימלוכי. והא דלא מברכין על בדיקת שמנה עשרה טריפות, משום דאזול רבנן בתר רובא, אע"ג דאנן בדקינן לה לריאה, משום דשכיחי טריפותיה טפי מאידך.
ועוד נ"ל דאין לברך על בדיקת סכין משום דאין עשייתו גמר מצוותו דהא לא מברכינן לעשות [סוכה] וגם לא מברכינן לעשות ציצית למאן דאמר חובת גברא היא וכן לעשות תפילין, כדאמ' בפרק התכלת (מנחות מ"ב ע"ב), והכא נמי בדיקת הסכין לצורך שחיטה היא כמו עשיית ציצית לצורך עיטוף וכן סוכה ותפילין. ואע"ג דבירושלמי פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ג) גרסינן העושה ציצית לעצמו מברך לעשות ציצית נתעטף מברך להתעטף בציצית וכן בסוכה וכן בלולב וכן בתפלין ובמזוזה, כיון דגמרא דידן פליגי לא סמכינן עלה. וכן בירושלמי ובתוספתא פרק הרואה (דאמ' הכי) [דאכל הני] מברך שהחיינו, ולא סמכינן עלה דלא ניתקן שהחיינו אלא על דבר חדש כדאמרינן (ערובין מ' ע"ב) אנא אקרא חדתא נמי קאמינא. וכן בכל דבר הבא מזמן לזמן.
<h2>דף יח.</h2>
ושיעור פגימת הסכין כדי שתחגור בו הצפורן כשמעביר חודו של ציפורנו על חידוד הסכין בנחת בלא דוחק. ויבדוק בציפורן לבד ובבשרא לבד, שאם בודק (בידו) [ביחד] הצפורן משופע קצת ואינו חוגר. וכשיבדוק סכינו מראשו ועד הקתא ויביא אליו, יהפוך הסכין ויפנה חודו אליו ותעלה בדיקתו שנית דרך הבאה, שאם בודק דרך הולכה היא חוגרת בדבר קטון מאד. ואם משפע ציפורן עליו אין בדיקתו יפה. ואם מרגיש מעט בציפורן רק שלא תחגור, כשירה, וכן מצאתי שוב בתשובת רש"י שכן הורה.
ואם אינו מומחה ולא הראה סכינו לחכם מעברינן ליה מן הטבחות וכ"ש דבר שמתא הוא ומכרזינן על בישרא דטריפה הוא, ועל ידי ההכרזה מעבירין אותו שאין קונין ממנו והני מילי כשבדקנו הסכין אחריו ונמצאת יפה, אבל לא נמצא יפה ממסמסינן לבישרא בפרתא, פי' בפרש וזבל, אפילו לגוים לא מזדבן. ואי אית ליה טפלי ונמצאת סכינו יפה לא מעברינן ליה אלא משמתינן ליה עד שיקבל עליו דין וכ"ש דלא מכרזינן אבישרא דטריפה היא. ואם לא נמצאת סכינו יפה אפילו אית ליה טפלי ממסמסינן לבישרא בפרתא. אבל בשערי השחיטה דרבינו שמואל בן חפני הכהן כתוב דכשנמצא סכינו יפה משמתינן ליה ומכרזינן אבישרא דטריפה היא וממסמסין לבישרא בפרתא כרבינא ורבא [וכדאמרינן בגמ'] שתחילה קנסוהו טובא דסברי דלא גמיר לבדוק הסכין וכשבדקו ונמצאת הסכין יפה לא העבירוהו אלא בשמתא קאים עד דשרו ליה רבנן.
והשוחט במגל קציר ובמגירה שחיטתו פסולה. והשוחט כדרך הליכתו בית שמאי אוסרין ובית הילל מתירין ואם החליקו שיניה הרי הוא כסכין.
<h2>דף לא.</h2>
נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה, אבל הפילה הוי מכח אדם שחיטתו כשירה דקיימא לן כר' נתן דלא בעינן כוונה לשחיטה. ולא מיבעיא היכא דאתי מכח בן דעת אלא אפילו אי אתי שלא מכח בן דעת והוא מתכוין לשם חתיכה בעולם שחיטתו כשירה כדתנן (ב' ע"א) הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיט' כשירה, ותרוויהו צריכי כדמפר' בגמרא. ופר"ח נמי דהפילה כשירה כר' נתן ולא שנו [כמו] דברי השערים שפסקו בהפילה נמי לפוסלה ואסור. ואם זרק לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כשירה. (ל"ב ע"א) אמר רבא השוחט בסכין רעה, שאינה חדודה, אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשירה ובלבד שלא ישהא.
